פחד מנפילות

פחד מנפילות

"Sometimes I feel the fear of
The uncertainty stinging clear
And I
Can't help but ask myself
How much I'll let the fear take the wheel and steer "

(Drive – incubus)

שמעתי בחיי הרבה מטפסים שטוענים שאינם מפחדים מנפילות 

אני לא חווה שחרור מוחלט מהפחד מנפילות או מהפחד בחיים.  

עבורי פחד הוא חלק בלתי נפרד מטיפוס או מהחיים ולי אין עניין להיפרד ממנו אלא ללמוד להתייחס אליו בכבוד. כשזה נכון, להיעזר בפחד כדי לקבל החלטות.

לעיתים הפחד הוא מפוטנציאל לפציעה ולעיתים הפחד הוא מהלא נודע או מאובדן שליטה. את הסימפטומים,  (לחץ, נשימה כבדה, ירידה בקורדינציה, אחיזת יתר והימנעות מנפילות) קל יותר לזהות על אחרים מעל עצמינו. לכן מומלץ שיהיה פרטנר טוב שיזכיר לנו לפעמים לבחור את הבחירה שתקדם אותנו בטווח הארוך.

להלן מספר דפוסי התנהגות שמתאימים למטפסים

• הרציונאלי – מבין איך עובד הציוד או את הסטטיסטיקה ולכן טוען שאין סיבה לפחד. אך לרב, ימנע מנפילה בטענה שהוא לא אוהב.
• הקופא – ברגע שמגיע למצב של חוסר נוחות או חוסר שליטה בסיטואציה, אוחז בקיר בעוצמה ולרב יבקש טייק מיד.
• הנמהר – יעשה שטויות ברגעים של חוסר נוחות, כמו לצאת מהמסלול (Off route), לקפוץ על אחיזות וכו…
• המוותר – המטפס שלא משלים את הצעד, עוזב את הקיר ויפול כדי להפסיק את הסיטואציה של חוסר הנוחות.

כמובן, ברגע שמזהים את הסימפטומים, הרבה יותר קל לשנות את ההתנהגות ולהבין שאנחנו פוחדים.

הדרך לשיפור ההתמודדות שלנו עם הפחד תלויה במגוון פרמטרים:

1. שיפור מיומנות המאבטח – הערכת מרחק נפילה וחומרת הנפילה – אבטחה בהתאם.
2. שיפור מיומנות הנפילה של המטפס.
3. זיהוי המקטעים בהם מותר ליפול במסלול מראש (FALL ZONE)

• תרגול לשחרור שליטה בזמן נפילה 
• הערכה של המטפס כמה הוא אמור ליפול
• תשומת לב ללחץ גובר וללמוד איך לשחרר אותו.הכנה לקראת הרצף, החלטה עד לאן להתקדם והתחייבות מראש לצעדים לפני הביצוע.

הכרחי לבצע את האימון אך ורק עם פרטנר ששולט באבטוח, במכשיר בו הוא משתמש ושאתם סומכים עליו. יש לוודא כי קו הנפילה הוא נקי ורק אז להתחיל בתרגול  

את מיומנויות הנפילה ניתן לשפר בהדרגה ושאר הפרמטרים הרי הם בראש שלנו. 

אפשר ליפול את אותה נפילה מספר פעמים ולצפות לירידה בלחץ ותגובה יותר נינוחה. ברגע שאנחנו מרגישים יותר בנוח, אנחנו יכולים להגדיל את גודל הנפילות וכאן השאלה היא עד כמה? התשובה פשוטה, בהתאם לאופי המסלולים שאתם שואפים לטפס.

מעטים המטפסים שתוך מספר סשנים ירגישו בנח עם הנפילה ויתרגלו לתחושת החוסר נוחות, וכשיגיעו לקרוקס יאחזו את הסלע במידה הנכונה, ינשמו באופן יציב, ישימו לב למיקום החבל ביחס לרגליהם, יזהו את קו הנפילה שלהם וישמרו על תנועה טובה תוך כדי.

Dave macleod ממליץ בספר "  9 out of 10 Climbers Make the Same Mistakes " לצבור כ-10 נפילות ביום טיפוס, שזה יכול להיות למשל 5 נפילות תרגול בזמן החימום ועוד התמודדות עם צעד או 2 קשים מעל הבולט.

כשאתם מבצעים את נפילות התרגול הימנעו ככל האפשר מהתלבטויות והתמהמהות. לקראת הנפילה, במקום ללא לחץ, בו שיקול הדעת צלול לקבוע איפה נופלים, וברגע האמת לתת כיף לאחיזה וליפול תוך כדי תנועה כלפי מעלה כאילו לא הצלחתם לתפוס את האחיזה.

אני אישית ממליץ לקחת את התרגול באופן קבוע ומתון, לא להגיע למצב שהתרגול מתיש אתכם לחלוטין ולקחת את כמות הנפילות שאתם מסוגלים להכיל ביום טיפוס ובהדרגה לעלות ל10.

כנ"ל לגבי גודל הנפילות, להגדיל בהדרגה לכיוון אופי המסלולים אותם תרצו לטפס.

כך מעונה לעונה תגדילו את זמן האוויר המצטבר, מי שמטפס באופן קבוע פעם בשבוע בטבע יכול להגיע בשנה ל500 נפילות ובעשור ל5000 נפילות.

את התהליך שלי התניע קריאת הספר "The rock warrior's way \ Arno Ilgner" בשנת 2012, מאז אני מתרגל באופן דומה למה שהזכרתי למעלה במגוון מקומות עם מגוון פרטנרים, על בולטים, על אבני עיגון (תרגול מתקדם שיש לבצעו עם גיבוי מספק), על סלאב ועוד… כשלא כיף לי או עמוס מדי אני עוצר לרב, אך ההתחלה של יום הטיפוס בשגרת נפילות לרב מתניעה את היום עבורי ועוזרת לי לשמור על כושר מנטאלי.

victory whipper אחת הדרכים האהובות עלי לתרגל נפילה כשיש הרבה חבל במערכת והרבה אוויר מתחתי

ההתמודדות עם הפחד בטיפוס היא מערכת יחסים עם עליות וירידות, כמו למשל, לאחר קיץ של טיפוס עם בת זוגתי בהרים,התרגלתי לסיטואציה שאני לא נופל לאורך המסלול, הרגשתי חוסר נוחות עם נפילה, על אף שתרגלנו נפילות בימים של *cragging וראיתי שיפור באבטוח שלה. יש עוד פער בין הבטחון שלי בנפילות בcrag לבטחון שלי בהרים.

גורמים נוספים שמצאתי כמשפיעים: פרטנר חדש, פרטנר פטפטן \ שמתעסק בדברים שהם לא האבטוח, אתר חדש, נפילה לא טובה , צפייה במאבטח לא מיומן, ערבוב עם הפחד לחזור על צעדים קשים שוב, עייפות של סוף יום וכמובן שיש מגוון שילובים משפיעים כמו פחד מקהל, כישלון, הצלחה.

הכושר המנטאלי ניתן לשיפור או לנסיגה ( use it or lose it) ויש לאמנו על בסיס קבוע כמו כח אצבעות, טכניקה או סיבולת.

הערה לקוראים: אימוני נפילות עלולים להיות מסוכנים ויש לבצעם באופן הדרגתי ושמרני ע"מ לשמור על בטיחותכם. אם יש לכם ספק לגבי יכולת האבטחה שלכם והיכולת לזהות קו נפילה נקי כדאי לכם לבצע את האימון בנוכחות מדריך.

* cragging – טיפוס מסלולים של pitch אחד 

עם ציף ציף הציפור בהרים

קיץ בהרים

את הקיץ האחרון ביליתי עם תמר (ציף ציף הציפור) בת זוגתי בין שאמוני לואל די מלו.

גודל המרחב לתרגל יוגה לאורך הנסיעה, תאם את המרחב האישי שהיה לכל אחד מאיתנו.

תחילת הטיול בשאמוני לא היתה מאוד שונה, היתה לנו דירה וחיינו כמו בורגני הרים עם  רכבל, קראג, בולנז'רי, סופר וכל מה שעיירה קטנה ותיירותית יכולה להציע. בנוסף היו חברים מהארץ איתנו בדירה, ביקרו אותנו חברים נוספים ועשינו שטויות ביחד.

המסלול דורש כישורי לאסו מרובים מכישורי טיפוס (-:

כחודש וחצי לאחר מכן בואל די מלו לאחר שסיימנו לטפס יישנו בחדר קטן במלון, בחוץ ירד גשם ותרגלנו ברווח שבין המיטה לקיר, היה לנו מזרן דק ומתפורר שהתחלקנו בו (כשארזנו תמר אמרה שהיא לא צריכה מזרן, כנראה היא התכוונה שכדאי שאביא גם לעצמי אחד*).  במהלך התרגול עליתי לעמידת ידיים כשתמר עשתה כפיפה הצידה והתנגשנו, היא הגיבה ב"אתה בעטת באשתך?!" ואני כתגובה נזפתי בה שאין לי כח לבדיחות "נה ני נה נה לאשתך" די שחררי, תחזרי לתרגל… תמר בכתה, קיללתי בלב את המחזור, חיבקתי אותה, ביקשתי סליחה על התגובה שלי, נרגענו קצת והמשכנו לתרגל בדממה. 

 

תמר, קטנה ועדינה אך עם זאת היא קשוחה, אמיצה וזורמת עם החיים. כשהיינו בשאמוני בפעם הראשונה תכננתי לטפס guille de LM, מכיוון שכבר טיפסה בואדי רם הייתי בטוח שתעמוד בזה אך  כשהגענו לתחילת הטיפוס, היא בכתה בעקבות חוסר הנוחות שמלווה בapproach של 3 שעות בעליה על דרדרת עם exposure של כמה מאות מטרים מצטברים. 

frison roche (6a) – chamonix

בנסיעה הזו טיפסנו על ה arete des papillons שם היתה ממש זריזה ואפילו לא היה צורך בקרואסון חירום**. ירדנו בזמן ולקראת סוף ה – descent לאחר שאני ג'עגעתי על סלע בדירוג 3 כדי להימנע מהשלג היא ירדה בשלג והחליקה בחוסר שליטה. לשמחתי והקלתי היא ישר ביצבצה מחייכת ונראה שנבהלה פחות ממני מהעניין.. בדיעבד הייתי יכול לשמור עליהה יותר אך מכיוון שהמפגש הכי משמעותי בחיי עם שלג היה בירושלים לא צפיתי את זה…

בנסיעה הזו לאחר כמה מסלולי טיפוס מצטברים, התרגלות לטפס ביחד והשלמה עם השוני בקצב***, חזרנו לאותו מסלול מהנסיעה הראשונה (cousy) והפעם תמר כבר היתה נינוחה באפרואץ, בטיפוס ואפילו בdescent  בו ירדנו כ1500 מטר ורטיקלי (כי פספסנו את הרכבל למטה) עד הלילה. כשהגענו לשביל ברור המוביל לעיירה תמר שלפה קרואסון אחד להירגע וקרואסון נוסף כדי שאני לא אוכל את שלה.

הירידה מהמסלול

.

מדי פעם יצאנו לטייל. אני מניח שבפועל יצא פחות ימי טיול ממה שהיא דמיינה או קיוותה שיהיו. הרי זה ברור לכולם שטיפוס אלפיני הוא טיול לצד שלג וקרח המוביל למסלול טראד. לבסוף הגיע הגשם ועזבנו את שאמוני ונסענו לטורינו. מכיוון שאנחנו לא ממש תרבותיים אז לא ידענו מה לעשות שם חוץ מלאכול, למעט הימים שתמר הצליחה לעשות אקרו בלאנס עם הקהילה המקומית (מה שצלח אולי פעמיים בכל הנסיעה מכיוון שלא הכירה את הקהילות המקומיות).

בואל דה אורקו תמר ניסתה את כפפות הסדקים שהזמנתי מראש כי ידעתי שרק כך היא תסכים לטפס סדקים, היא אהבה סלאבים ולא הסכימה לעשות ג'מינג מחשש שזה ישפשף את העור, אחרי כמה ימים לטענתה היא נהייתה חיית ג'מינג. עשינו הרבה קראגינג, פתחתי לתמר טופ רופ על מסלולים, ולמדתי לטפס סדקי אגרופים. 

לפעמים **** שכחתי מרצונות הפרטנרית לחיים שלי שבאה לטפס ביחד איתי. רציתי לעלות על דברים יותר מתאגרים, לטפס מסלולים ארוכים יותר והתקשיתי לקבל שהמציאות שונה מהרצונות שלי … בדולומיטים למשל ניסיתי לדחוס כמה שיותר טיפוס בביקור קצר (יומיים שלושה עד הגשם).  בדיעבד זה הרי ברור שזה לא רעיון משהו לקום בחמש בבוקר כדי לטפס על סלע באיכות בינונית עם פיתונים על אף שתמר העדיפה לטייל ולחפש מרמיטות שמנמנות *****. 

כשהגיע הגשם ירדנו דרומה לארקו. רכבנו באופניים, שחינו עם ברווזים באגם גרדה, השתכרנו ואכלנו גלידה כדי להרגיש קצת תיירים אך לבסוף שיעמם לנו ונראה שהמז"א בואל די מלו נראה יפה לשבוע הקרוב.

בנסיעה ממש  לקראת שהגענו לואל די מלו רבתי עם תמר שהיא לא רוצה ללמוד דברים חדשים בהקשר של טיפוס. היא אמנם רצתה לטייל בהרים, אך לא כל כך עניין אותה להיות מטפסת עצמאית, חיבורים לתחנה גם ככה ווידאתי ולפעמים עשיתי את זה בשבילה, "אני עייפה, תלמד אותי ביום אחר? או בקרקע?". עגינות לא כל כך עניינו אותה אך למדה להשתמש בקאמים כשגילתה שבמקום לעשות ג'מינג אפשר לתקוע קאם ולמשוך עליו. 

כשהגענו לואל די מלו עשינו קראגינג אימצה אותנו משפחה מקומית, הם הסיעו אותנו לקלאסיקות של המקום, והאכילו אותנו. טיפסנו ביחד את luna nascente, kundalini, alba de nirvana בו תמר טיפסה טרוורס של 40 – 50 מטר על סלאב עם בולט אחד באמצע.

טוני (האבא) הציע שאני הוא והבת שלו נטפס את oceano irrazionale שטיפס לפני 20 שנה ומרגיש לא בכושר לטפס אותו ושאני אוביל את כל הפיצ'ים כי גם ככה אני התרגלתי לזה… בינתיים תמר הלכה לטייל עם שאר בנות המשפחה. כשסיימנו טוני היה מבסוט מהטיפוס והזמין אותי ואת תמר לארוחה עם המשפחה במסעדה שמוקמה בדיוק בסוף הdescent.

זה היה יום הטיפוס האחרון בנסיעה זו, עבורי הוא היה אדיר, טיפסתי מלא, פתרתי תקלות ואכלתי ארוחת ערב טעימה על הקרקע, אותו יום נחתם במערכת של גשם, שלקראתה עברנו מהאוהל למלון קטן בעיירה. החלטנו שבשבוע האחרון נעשה דברים שונים מטיפוס כמו גלישת גלים או טיולים רגליים ושוב מצאנו את עצמנו בערים  אך הפעם בחרנו להתמקד יותר בלאכול ופחות בלריב.

שותפות היא אינו דבר שרץ בכח האנרציה תמיד, במיוחד כאשר יוצאים מהשיגרה לתקופה. שמחתי לחלוק עם תמר את העולם שלי, למדתי לאהוב ולהעריך אותה, במיוחד על זה שהיא מקבלת את הרצונות והשגעונות שלי ויודעת לצחוק עליהם במקום לכעוס או לנסות לשנות. בזכותה אני לומד להכיר עוד זוויות בחיים, דרכים נוספות לחוויה, הרפתקאה שלא קשורה בכך שהכל התפקשש אלא פשוט תכנית עם מגוון אפשרויות, קרואסון בשק מגנזיום, גישה יותר חוויתית ופחות הישגית, צעקות צמצם (take) חוזרות ונשנות, כרבולים בתחנה ואיסור מוחלט לזרז אותה כדי שנצא לפיץ הבא.

הערות של תמר:

* היו שני מזרנים ובנסיעה אחרת היה רק מזרן אחד.

** תמיד יש צורך בקרואסון חירום.

*** השלמה של נועם עם השוני בקצב.

**** לפעמים???

***** המרמיטות היו בואל דל אורקו

כנס טראד בואל דל אורקו (2013)

Val de orco

ב2012 מועדון המטפסים הישראלי שלח לראשונה נציגים לכנס טראד בVal de orco, בעקבות ההצלחה של הכנס המועדון החליט על שליחת נציגים לכנס נוסף, הבחירה התבססה על רמת טיפוס, ניסיון בטראד ותרומה למועדון המטפסים.

ולארי (חיפה)- דוקטורנט למתמטיקה שמטפס סדקי אגרופים כסדקי ידיים וראש מטה המאבק.

אלי (חיפה) – אלפיניסט, צלם…

דפנה (ירושלים) – ג'ינג'ית (רדיקלית, כי אין ג'ינג'ית מתונה), רופאה מתמחה וחברת ועד לשעבר.

מתן (ירושלים) – דוקטורנט לפיזיקה ופרוייקטור במועדון בעברו.

ואני, נועם (ירושלים), פרוייקטור ומפיק אירועים עבור המועדון.

את כולם הכרתי ממפגשים במצוקים שונים ברחבי הארץ.

כששמעתי על הכנס Trad בVal d'Orco-, דמיינתי מטפסים קשוחים כאלה, שעבורם חבל ועגינות זה בשביל הדאחקה או לכל היותר למקרה חרום. דמיינתי איש עם שפם מביט בי מזועזע על זה שיש עלי rack כפול, סט וחצי של knots ועוד כל מיני דברים, "נצצ נצצ נצצ אחינו אתם הדור החדש, משתמשים ביותר מדי ציוד, תוריד ממך את הכל ותשאיר את שלושת הפרינדים הכי שימושיים, סט של micro nuts ותמונה של החברה לרגעים קשים"… "אוווו עכשיו אתה יכול לזוז, יש לי קלאסיקה מה70's בשבילך שתבין מה זה טיפוס אמיתי…"

אני אוהב לטפס מסלולים מאתגרים בטראד ובמיוחד סדקים ולא ראיתי הזדמנות נוספת באופק בה אקבל תמורת זה חולצה, ווסט, מיטה, אוכל איטקלי ומלא יין במשך שבוע אז החלטתי שלרגל הכנס ראוי לגדל שפם, לטפס סולו בגיא בן הינום על בסיס דו שבועי ולשתות יותר אספרסו…

(וכך היה, פרט לקטע של הסולו והשפם…)

הגעתי להיכל של תחנת הרכבת בשדה תעופה וראיתי כמה dirt bags שאף אחד מהם לא החזיק שלט עם השם שלי עליו, אכזבה… משם נסעתי עם כמה נורדים, ברזילאי, איטלקי ועוד איזה שני ישראלים בוואן לכיוון הואלי לטקס סיום של אירוע פתיחת מסלולי בולדרינג**.

(**בולדרינג נראה כענף מתפתח בואלי גם לצד טיפוס הטראד והאלפיניזם אך להערכתי מטרת הביקור היתה: כיבוד קל חינם.)

התכנסנו במסעדה ולפתע הוגשו לנו בשפע, לחם, גבינות, נקניקים וכדים ענקיים של יין כפתיחה. מיד הוגשה לנו לזניה. אחרי ששבענו הציעו תוספת ללזניה, כדי היין התמלאו מחדש באופן שוטף ואחרי שהתפוצצנו, הגיעה המנה העיקרית. אחרי הקינוח גירדתי את עצמי מהכסא והתרסקתי על המיטה בשאיפה שאוכל להתגלגל מהמיטה חזרה למטה בבוקר.

הצלחתי להגיע למטה לא אחרון וMauro  המארגן הראשי של האירוע, שאל אותי אם אני בעניין לטפס מסלולים קשים ומיוחדים, אמרתי לו "אני רוצה לקחת את זה באיזי בהתחלה ולהכיר את המקום קודם, אבל ולארי ואלי, הם מתים על דברים כאלה…"

יצאנו לטפס, בקבוצות שהגדיר לנו Mauro: אני, דפנה, Tove משוודיה ועוד אנשים אחרים שהם לא מטפסת שוודית. על אף נחישותה של דפנה, טיפסתי אני עם Tove שהיתה טכנית, מגניבה ושוודית למקרה שלא יצא לי להזכיר את העניין.

המסלול הראשון שטיפסנו נקרא Incastromania סדק ידיים, עם עגינות פגזיות שעל אחת מהן נפלתי או אולי לקחתי טייק על אף שזה לא היה ממש אכפת לי כי ניצחתי את דפנה בקרב על השוודית.

במקביל ולארי ואלי אשר צוותו ל"Mad Max" והיו בעיצומו של Approach על דרדרת בוצית שעוד לא נוצר בה שביל, בדרכם לסקטור בתולי.

אני וToveעלינו על Diedro del mistero (6b, 3 פיצ'ים,עם שינוי קל למסלול המקורי)Tove הובילה ראשונה, היא נעה בקלילות וזריזות על הפיץ הראשון (6b), עקבתי אחריה והופתעתי לגלות שהפיץ לא היה לי קל, המשכנו לטפס, טעינו בדרך והגענו ל-friction slab שאמור להיות קל אך אחרי כמה צעדים הרגשתי לא יציב והבנתי שבצעד הקרוב אם אפול אגיע כמה מטרים מתחת למאבטחת, ויתרתי וירדתי למטה לתחנה, משם ג'עגעתי חזרה למסלול המקורי בטרוורס. הובלתי את הפיץ השלישי (6b) נפלתי לקראת סוף הפיץ, הגענו לתחנה וגלשנו חזרה למטה.

Mad Max החליט שכל מי שבצוות שלו הוא מטפס חזק ומנוסה והחברה כבר חמים מהApproach אז אפשר להתחיל את היום בסדק אצבעות של 7a+, ולארי עלה את הסדק flash ואפילו הרחיב אותו לסדק ידיים כדי שלאלי יהיה יותר קל לעלות, אך אלי חזר עם מלא בוץ, ידיים פצועות ותחושה כללית של בלבול.

משם אני וTove הלכנו לטפס את הPitch הראשון של Legoland שהופך לטיפוס תקרה קשוחה בpitch השני. Tove הובילה ראשונה ונפלה כמה פעמים עד שנמאס לה ועליתי אני לנסות. ידעתי שיש בחור איטלקי עם שפם שהוא בטוח יותר קשוח ממני ויוביל את המסלול במקרה ולא אצליח. הפלשתי את הpitch ובסוף גם האיטלקי בכלל לא הרגיש בנח על הפיץ למרות השפם. משם נסענו חזרה לנקודת הכינוס שמחים ומרוצים.

במקביל בחלק הפחות שפוי של הואלי ולארי התגרד על סלאב של 7b+ (שהרגיש לו יותר כמו 8b+), לאלי לא היה כח אפילו לאבטח והוא התחיל למלמל מילים לא ברורות, ירד גשם וחושך והם חזרו את הדרדרת של תחילת היום.

לאחר לילה גשום התכנסנו בבוקר וMauro העניק פרס של קילו שוקולד לשני מטפסים שטיפסו בגשם וחילצו את עצמם מאיזו קלאסיקה שאף אחד (בצדק) כבר שנים לא טיפס. בסוף הכינוס הצטרפתי למדריך איטלקי ועוד כמה נורדים לטפס בסקטור Sargent שוב.

** Sargent נפתח בשנת 1973 והיום הוא נחשב מהסקטורים הכי מטופסים בואלי. הסקטור המרכזי לטיפוס בואלי, הוא נקרא כך כמענה ל Caporal (דרגה יותר גבוהה) ע"י Gian carlo grassi כדי להדגיש שזה הסקטור ה"יותר" חשוב

התחלנו את היום עם  della disperazione Fessura , קלאסיקת זרע השטן (Off width ***) בת 3 פיצ'ים, אשר בה טיפסנו רק את הפיץ הראשון, משם המשכתי חמוש בשחצנות ונטול יראה לטפס עם 2 וחצי עגינות את   Marry Poppins (5c), באופן מאוד מפתיע אחרי לילה גשום הסלע היה רטוב וחלקלק, פחדתי, קיללתי, ניקיתי, נרגעתי והלכנו לטפס את הפנינה של  היוםElisir dincastro  (6b+), מסלול מדליק של סדק ****splitter שמסתיים בתקרונת על האגרופים.

***סדק רחב יותר מאגרוף שדורש טכניקה מאוד ספציפית שכדי לרכוש אותה צריך לוותר על הרבה שכבות של עור.

**** סדק שככל שמתקדמים נהיה רחב יותר.

לאחר ארוחת הערב שכללה ארבע מנות, שני כדי יין וקינוח הלכנו לצפות במצגת על ההיסטוריה של הvalley. על אף הקסם ביצירת ההיסטוריה שמחתי על כך שיש לי קאמלוט, חבלים דינמיים, ביגוד צבעוני וגיידבוק מסודר, בניגוד לאותו דור חלוץ שטיפס עם מגפיים, ג'ינס קצר, שלייקס, חבל סזאל, ריתמה מאולתרת ועוד כל מיני דברים שאפשר למצוא במוזיאון הטיפוס של מסנר או על דוסים צעירים בגיא בן הינום.

שותפי היפני לחדר שהיה מתעורר הרבה לפני, העיר אותי לקראת סוף ארוחת הבוקר שם הכריזו על הזוכים בקילו שוקולד, זוג מטפסים נורדים שנכנסו לאגם קפוא, בנוסף הודיעו שבגלל הגשם היום נטפס על בולטים (רחמנא ליצלן) בcrag הקרוב.

הגשם לא הפסיק במשך שלושה ימים, Mauro השתגע והתחיל לחלק שוקולד לכל מי שיש בו חשד לאוטנטיות, הכי צעירה, הכי זקן, שפם מוגזם, ג'ינג'ית מישראל, איראני, יפני ועוד… המפלט היחידי מהגשם, השעמום ומהידיעה שעבר חצי מהכנס ובקושי טיפסנו היו תכניות הערב, הרצאה על אתיקה בריטית שולארי יצא ממנה מרוגש שהוא לא לבד בעולם, כללה מסר ברור עבורי: "איברים שבורים בגוף אינה סיבה מספקת בשבילנו לבלט, אפשר לחכות לחורף כי השלג מרכך את הנפילה עשר".

התכנית לערב האחרון לא נראתה מבטיחה במיוחד, מסיבה שכללה להקה מקומית שניגנה קאברים מה…80's Mauro רקד כמו mother fucker, הדליק משפחות של מטפסים מהקהילה האזורית להצטרף, הבנות (היו 2 או 3) כבר התחילו לרקוד וגם ככה ביום למחרת בטח ירד גשם אז fuck it, מה שנשאר לנו זה לשתות מלא בירה, לרקוד ולהשתעשע. סיימתי את הערב בריקוד סלואו עם הבחור האיראני לצלילי Imagine של ה beatels וזכיתי בקילו שוקולד על היותי הכי מוזר… אולי אם יום אחד נכיר במוזרויות של עצמינו ושכנינו, יבוא השלום ובמקום לייצר נשק ישתמשו במתכת לבולטים ולא נצטרך להסתבך עם כל הברזלים המוזרים האלה שאני בספק אם הם עובדים בכלל…

למחרת לא היה גשם וניצלתי את היום לטפס עם Tadaki בסקטור Dado ולראשונה בחיי עשיתי אימון נפילות על אבני עיגון כדי להרגיש יותר בנח, עליתי על סדק אגרופים שנכנס לתקרה והופך לסדק אצבעות, משם סיימנו במסלול פשוט בין 3 פיצ'ים בו הקלפנו למטפס זקן שחשש מאיזה צעד את החבל על פיתון שהיה מעליו.

אחרי שבוע של טיפוס על סלע שחור וקוצני, חברים חדשים שרכשנו מכל העולם, ימי גשם משביזים, בריטים משוגעים, איש אחד עם שפם ממש מוגזם ומלא אוכל, החגיגה הגיעה לסופה, קיפלנו את החבלים, גילחנו את השפמים, שתינו שלוק אחרון של יין וכל אחד המשיך לדרכו, אלי, דפנה, ולארי ומתן נשארו לטפס עוד כמה ימים באופן עצמאי ואני הלכתי לצפות במזרקות ולעשות שיט שתיירים עושים עם החברה.

Vertical Vinyasa

חזרתי מבולבל מהקיץ בצרפת, לגבי חברים, קשרים ותזונה המבוססת על חמאה וקרואסונים. עונת הטיפוס עוד לא התחילה, הייתי קצת משועמם וחיכיתי בקוצר רוח לקורס מורי יוגה בירושלים. הרגשתי קצת אבוד וקיוויתי למצוא איזה מורה, מישהו יציב בכל הקטע הכאוטי הזה שנקרא החיים, שיכוון אותי להמשך דרכי. היו לי תכניות לשנה הקרובה, ידעתי להציב לעצמי מטרות ולבחור כיוונים להתפתח בהם אך בעיקר כמהתי לשינוי בתחושות המלוות את העשייה…

יומיים לפני תחילת הקורס שנרשמתי אליו, הודיעו לי על ביטולו והחלטתי לעשות את הבלתי אפשרי ו"לצאת מגבולות ירושלים". מרליס אמר לי שהוא לא מכיר את Roxi אך להבנתו היא הדבר האמיתי. נסעתי למכמורת לראות במי מדובר וראיתי פשטות, יציבות, נינוחות ללא מאמץ ומה שקנה את ליבי "אה-רצינות" (הyama השישית של מרליס מכיוון שיש יותר מדי רצינות בעולם הזה), אז החלטתי להירשם.

פתאום מצאתי את עצמי, בן יחיד בין חבורת בנות יפהפיות, שוחרות שלום, טבעוניות (ממש חוויה מתקנת לכל הקטע הזה של הצבא) מה שהביא לכך שבמשך חודשיים לפחות הייתי נבוך ובמקום לקשקש, הקשבתי…

למדתי שהעקרונות הבאים הן הבסיס לקיום כל asana (תנוחה בסנסקרית), sukha (ease) &stira (steadiness).  על המזרן הייתי חסר אמביציה, הלמידה של העקרונות הייתה פשוטה וכמעט טבעית. אך מחוץ לגבולות המזרן, הסיפור אחר, לפעמים אפילו כשאני אוכל אני לא מוצא את ה sukha &stira  ופשוט ממהר להספיק, לצאת לדבר הבא, להשיג, לממש.

במקביל בעין פארה בפאתי העונה (חורף) התחלתי לעבוד על "הקוץ בתחת", ידעתי שזה אפשרי, רק צריך תנאים (מזג אוויר קריר, יום טוב וכו…). הימים סירבו להתקרר ובאחת השבתות לא התעוררתי בבוקר, היה לי hang over קליל,  יצאתי בחיפזון מהבית, עצבנתי את גוון שטיפסה איתי באותו יום ואפילו במסלולי חימום נפלתי כי לא הצלחתי לשמור על פוקוס, מה שגרם לי לפקפק בסיכויי ההצלחה שלי באותו יום, אז פשוט הלכתי לעשות מדיטציה כדי שבכלל אוכל להתמודד עם המשך היום. נכנעתי לכך שלא אטפס את המסלול היום (Red point) אלא פשוט אלמד את הצעדים, אתרגל ריכוז, נשימה וזרימה. כשעליתי על המסלול מצאתי את עצמי מקליפ את השרשרת.

בדצמבר השתפרו התנאים ועברתי ל"שמאל חדש", ממנו הייתה לי יראה עוד מהעונה הקודמת. הנחתי ראנרים על המסלול, נפלתי בכוונה באזור שפחדתי, נזכרתי בצעדים וכמובן שגם עצבנתי את גוון.  כשאבישי שאל אותי אם אני מתכוון "לסגור עניין" היום, השבתי שאני עדיין עובר על הצעדים ועוד רחוק מלטפס את המסלול אך כשעברתי על הצעדים, הטיפוס זרם ללא "מאבק" ובסופו שאגתי שאגה שהטרידה לפחות בן אדם אחד. הייתי נרגש מכך ותהיתי האם למדתי להיות יותר משוחרר או שפשוט לעצבן את גוון משפר את הperformance?

ביום למחרת נהייתי חולה, אך מכיוון שהנסיעה לואדי רם התקרבה הקצתי לעצמי 4 ימים להחלים, לחוות את האופוריה ולהתכונן לנסיעה עם אביחי. לא ממש הספקתי להחלים ועל אף שגאוות ההישג עדיין הדהדה ברקע לא נותר זכר לאופוריה, בניגוד לעובדי המעבר גבול שלא שמו לב שהתפוצצה לי הגזייה בניסיון נואש להכין קפה.

נכנסנו לאווירה, טיפסנו את הFlight of fancy. לא היינו מהירים במיוחד אך הערכנו שנספיק לטפס את הPillar of wisdom על אף השקיעה המוקדמת, זו הייתה מטרת הנסיעה עבורנו, חוויה מתקנת למסלול שבילינו Off Route אליו, לילה על מדף.

יצאנו לפני הזריחה, התלוו אלינו 5 כלבים שנבחו עד תחילת הApproach (הגישה למסלול) אותו סיימנו בעיכוב, כשעה לאחר הזריחה. אביחי זירז אותי ב"יאללה יאללה", כשסיימתי לצעוק עליו התחלתי לטפס, התמקדתי בצעדים, בנשימה וחזרתי לעצמי כמו מנטרה "חפש את ה sukha &stira ". ככל שהתקדמנו הצלחתי לשחרר ביתר קלות לחץ מקטעים מפחידים ומצאתי רוגע בזרימה.

יאללה יאללה

בפסגה לא הייתה לי תחושת כיבוש או גאווה אולי תחושה של הקלה. לא פתחתי "חשבון עם המסלול" אלא פשוט הסכמתי לקבל את השיעור על יוהרה שהמסלול הגיש לי על מצע של חול מתפורר בפעם הקודמת.

ביום למחרת הצטרף אלינו האחד והיחיד גדי, "The Woll" אל ה"Eye of Alla" אותו טיפסו סולו. על אף שהרגשתי יציב והצעדים היו לי פשוטים, לא הייתי נינוח ולא ממש אהבתי את ההרגשה המעורבת של לחץ ותחושת גאווה על הנועזות  (לתמרור האזהרה הזה ייחסתי חשיבות רק בדיעבד כשחזרתי לכפר), זו הייתה הפעם הראשונה שחזרתי מוואדי רם ללא epics.

ייחלתי לתנאים כדי לטפס את המסלולים שבחרתי לעונה, לא האמנתי שאוכל לטפס את המסלולים בימים שאינם אידיאליים, אך בעקבות תפיסה מוטעית זו הייתי מספיק משוחרר כדי לטפס את המסלולים אפילו בימים שמשיים וחמים.

הרגשתי חזק ומוכן להתמקד במסלול המשמעותי עבורי לעונה, "יונתן שפירא", פייס טכני בבילוט מאוורר (גדי טען פעם שזה בדיוק מה שאני אוהב, היום אני יודע שהוא צדק). בפעם הראשונה שעליתי על המסלול הצלחתי את כל הצעדים אך הcrux הרגיש לי קשה ולא ידעתי אם אוכל לחבר את כל הצעדים העונה.

נמנעתי מלעלות על המסלול וטיפסתי מסלולים אחרים, עד שממקום לא צפוי הגיעה ההשראה שגרמה לי להאמין שהcrux יזרום עבורי, מבנות הקורס מורים שסיפרו בשיחה על למידת תנועה, כמה היה להן קשה לבצע בהתחלה עמידת אמות ותוך כמה שבועות הן נהיו נינוחות בתנוחה.

חזרתי למסלול במחשבה שאוכל לטפס אותו העונה. במדיטציה, המחשבות שקפצו לי לראש היו על המסלול. רציתי כבר לסיים עם זה, "לסגור עניין" ולהמשיך הלאה. נסעתי לעין פארה כדי לסגור את המסלול. בניסיון הראשון נפלתי בcrux אך כשירדתי כבר האמנתי בכל ליבי שאני יכול לטפס את המסלול. עליתי כדי לסגור עניין ולא הצלחתי אפילו את הצעדים הראשונים, התמלאתי בכעס ועליתי על המסלול רק כדי לשרוף את מכסת הניסיונות לאותו יום (האמנתי שאחרי 2-3 ניסיונות אהיה עייף מדי כדי לסגור את המסלול).

יונתן שפירא – עין פארה

בערב כשעברתי בראש על הצעדים של המסלול, נזכרתי בתחושה של התנועה על המסלול וידעתי שזה המסלול שאני הכי רוצה לטפס כרגע  והבנתי שהרצון "לסגור עניין" אוחז בי. החלטתי לתת 3 ניסיונות בכל רביעי ושבת כל עוד התנאים מאפשרים טיפוס. הגעתי במטרה להשתעשע בטיפוס ורסיות שונות לצעדים ולשפר את התנועה ובסוף היום החלטתי לתת fun go סתם לעבור על המסלול. הגוף כבר ידע את הצעדים, התמקדתי בנשימה ו"וואו" עברתי את הcrux והגעתי למנוחה מושלמת, התמלאתי במחשבות של, "לא לדפוק את זה", "וואו אני הולך לסגור את המסלול", הסדרתי נשימה ועברתי את הcrux האחרון של המסלול קצת פחות יציב ומדויק מהניסיונות הקודמים. הגעתי לקטע בו ידעתי שכבר לא אפול, שאגתי עד שהגעתי לשרשרת, שם התמלאתי בתחושת אופוריה מעורבת בגאווה והקלה.

השנה הראשונה של קורס מורי יוגה הייתה משמעותית עבורי, למדתי לרעוב ליציבות, למקד את המחשבה, תזונה אחרת, יכולת הקשבה טובה יותר, הקדשה של מעשים ותהליכים למשהו גדול ממני, להאמין בדרכי ולקבל אתגרים לא צפויים, העמקתי את ההסכמה שלכל מה שאעשה יש מצב קיים ויש אינסוף ושאי השלמה עם המצב הקיים תביא לסבל. זו היוגה עבורי.

העונה טיפסתי מסלולים שלפני כמה שנים חשבתי שזה מדע בדיוני שאטפס אותם. אני יודע שעוד לא הגעתי לקצה שלי, שיש לי עוד לתת ובעיקר אני מודע לכך שהטיפוסים הטובים של העונה לא היו חפים מאגו. אני שואל את עצמי, האם אני מסוגל להגיע למצב בו אני מטפס מסלולים קשים יותר ללא הרצון לכבוש, פשוט כי אני נהנה לטפס צעדים חדשים, להתמודד עם לחצים ולהרגיש את הflow? כי תרגול יוגה מלא לא נועד להישאר בגבולות המזרן…

פעם היה לי חשש או מחשבה שאם אמשיך בכיוון של היוגה, יום אחד אולי אני אפסיק לטפס ופשוט אעשה "אווום" ויבהה בעולם. אך היום אני מאמין שנועדתי לחוות, נועדתי לPassion ואחד הדברים שמדליקים את הניצוץ בחיי (אולי Tapas) מגיע מהרעב לאתגרים חדשים שהעולם הורטיקאלי מציע לי.

 

קיץ בצרפת

חלפה כמעט שנה מאז עברתי לירושלים

הקבוצות שהדרכתי יצאו לפגרה והחלטתי לנצל את חודש אוגוסט לטיפוס בחו"ל. רציתי לנסוע עם אביחי לVal de Orco אך הוא היה שקוע בלימודים ולא מצאתי פרטנר שהתאים לי,  מחשבתי נדדה לשינוי התכנית לנסיעה לCeuse לבד, אמרו לי ש"שם מטפסים ברצינות ולא מתעסקים בהקלפות"

נסעתי לבדי בפעם האחרונה ב2012 ומאז טיפסתי בעיקר עם פרטנרים שבחרתי בקפידה, כאלה שעבורי הם חברים מעבר לטיפוס והם בvibe שמתאים לי לטפס איתם. יש שיגידו שנהייתי בררן או אנין טעם ושכל מה שאני צריך זה מישהו שיחזיק את החבל בקצה השני, אך לרב אני מעדיף לבלדר בהיעדר פרטנר שמתאים לי.

התרגלתי לשגרה הנוחה שאהבתי, שרירי הטיילות התנוונו ומה שעד לא מזמן הרגיש רגיל, דרש ממני לאסוף את עצמי ולדחוף את עצמי לצאת לדרך. זו הייתה הפעם הראשונה שפחדתי לנסוע לבד או שאולי זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי מודע לפחד. דמיינתי נפילות ארוכות מדי כשבצד השני של החבל, מישהו מחזיק גריגרי, מרוכז בבחורות שמטפסות ליד וכשאני רוצה לקרוא לו אני קולט ששכחתי את שמו… מצד שני קיוויתי למצוא פרטנרית צרפתייה או אולי גרמניה שהגיעה גם לבדה.

פעם חשבתי שאני לא מפחד מנפילות בכלל, אך זה היה פשוט חוסר מודעות… לקראת הנסיעה השכמות שלי היו תפוסות במשך שבוע ולא הצלחתי להוריד את המתח מהן… ידעתי שכשאגיע לCeuse הדבר הראשון שארצה לעשות יהיה לתרגל נפילות ארוכות, עם פרטנרים שאני לא מכיר וזה עורר בי פחד…

לאחר כמה שעות של הירדמות בכל מיני כלי תחבורה שונים הגעתי ליעד, שם פגשתי פנים מוכרות מהארץ, נעם לי שיש לי עם מי לאכול ארוחת ערב אך בחרתי בכל זאת לחפש פרטנר במצוק  ולא לבקש מהם שנטפס בשלישיה.

בארבעת ימי הטיפוס הראשונים טיפסתי עם 10 מאבטחים שונים, התחלתי להרגיש יותר בנח עם האינטואיציה שלי בבחירת מאבטחים , התרגלתי לטפס עם פרטנרים ארעיים והחלטתי קצת להעלות את האתגר ולטפס את El dau  מסלול שעליתי עליו במקרה ואהבתי. שכבתי על הגב בציפייה לבקש belay ממישהו רנדומאלי שיעבור שם, שמעתי מוזיקה ובהיתי במסלול עד שהעיר אותי ג'ינג'י מוכר מהקיר בי-ם שבמקרה הגיע לשם (בנימין) והציע לי עוגיות וbelay. על אף שלא טיפסתי איתו אף פעם בקיר (וכנראה שהייתי מסרב כי לא הכרתי אותו…) שמחתי לראות פרצוף מוכר, זרמתי במסלול וטיפסתי אותו ביותר קלות ונינוחות ממה שציפיתי.

לאחר שבוע וקצת של שנוררות belay (לשנורר זו מיומנות שגם קצת התנוונה אצלי) מצאתי עם מי לטפס, בחור בריטי מאופק שטורק מדי פעם, כמעט כמו הצרפתייה שציפיתי לטפס איתה…

המשכתי הלאה ולא מצאתי מישהו קבוע אך מדי פעם היו ניצוצות של אנשים שהרגשתי בנח לטפס איתם והיה לי כיף וכך גם נראה הטיפוס שלי באותם ימים.  מבחינתי העיקר היה שאני מצליח לטפס באתר הכי טוב שהייתי בו עד היום ולחוות את הטיפוס שם…

בשבוע האחרון הצטרפתי לטפס עם אמיר, הטיפוס איתו הרגיש לי נח כמו לטפס בארץ והתחלתי ליהנות יותר, לאהוב את הבילוט המאוורר ולעלות לדירוגים דומים למה שאני עולה באתר הבית (עין פארה). רציתי לטפס שתי קלאסיקות: Angel dust ו La petite de ilusion

אחרי היום הראשון על Angel dust, זכרתי היטב את הצעדים, נפלתי במלא מקומות שונים במסלול תוך כדי שהנחתי את הראנרים ואפילו הצלחתי לדמיין את עצמי סוגר את המסלול אך עם זאת חיפשתי תירוצים לעצמי לא לעלות על המסלול, אולי כדאי לחכות לתנאים טובים יותר? אני בחופשה, אולי עדיף להמשיך עם אונסייטים ? שחזרתי בראשי את הצעדים במסלול והחלטתי להקדיש יום נוסף.

באותם יומיים שעבדתי על Angel dust, פגשתי את ניקולה. הדברים הראשונים ששמעתי ממנו היו Alle fanatico, Alle Boss, הוא היה קורע, העליצות והקלילות שבה התייחס לטיפוס בשילוב עם ביטוי רגשות כמו שרק איטלקים יודעים עוררו השראה עבורי.

הרגשתי אופוריה קלה על כך שסגרתי את המסלול בניסיון הראשון ולא ב"תנאים אידיאליים" והעברתי את שאר היום בעיקר בקשקושים עם חברים במצוק, באותו יום הנחתי ראנרים על La petite de ilusion אך מייד הורדתי אותם, הרגשתי את החופשה נהפכת למשימתית מדי והחלטתי להמשיך עם אונסייטים.

ירד גשם והחלטתי לעזוב עם אמיר את האתר ולהסתובב לבד באיזור מרסיי אך למעשה כבר רציתי לחזור לארץ וחיכיתי בקוצר רוח לפתיחת השנה החדשה ולנסיעה לVerdon, שם טיפסתי לפני שלוש שנים עם הפרטנר הכי גרוע שהיה לי אי פעם, נטשתי לCalanques והבטחתי לעצמי שאעשה חוויה מתקנת בבוא העת…

יצאנו לדרך ארבעה

פוזנר "יש קשר קצה?", "בימי מנוחה אני בובת חרסינה", "מחר קמים מוקדם לעשות מסלול בלי גלישות"

מושון מחברון (יעקב) "הדרך לאכול המון שוקולד היא…", "רק הנשמה יודעת גודל הכאב"

גדי "זאת הבעיה שלך שאתה לא חושב", "הסבלנות הרגה את החתול"

ואני שחשבתי שמשקה איזוטוני יכול להיות טעים ושלא יהיו קונפליקטים…

 

אחרי לילה נטול שינה נחתנו במרסיי, נדחסנו לתוך רכב צפוף, אני יכולתי להשקיף לימין, יעקב היה יכול להשקיף לשמאל וחור של מזרון יוגה מגולגל היה קו התקשורת שלנו. הרעב הכריע והאופציה הקרובה והנוחה היתה כמובן Mcdonalds אך אני התנגדתי באופן נחרץ ולשאר לא היתה סבלנות לחפש מקום אלטרנטיבי.

כדי לשחרר את הכעס הייתי צריך בסה"כ סטייק סלמון, בירה, יקיצה טבעית, קרואסון, יוגה, מדיטציה ולהביע את הכעס בפני כל אחד מהשלושה.

התחלנו לטפס כולם ביחד על קו קל של 8 פיצ'ים. פוזנר ויעקב טיפסו ראשונים, אני וגדי יצאנו אחריהם. ראיתי אותם מתעכבים ב hanging belay וממש לא התחשק לי לחכות שיסיימו את הפיץ תלוי עם עוד 3 אנשים בתחנה…

"אני רק שאלה? אפשר לעקוף אתכם עד שתתארגנו?"  כשגדי עבר בתחנה שלהם הם קפאו מקור ורק רצו לזוז. גדי הביא להם את המעילים שלנו וקצה חבל לפוזנר שלא יצטרך להמתין עוד. תהיתי אם הכעסתי אותם, אך הכל זז מהר מדי כדי לקבל תשובה… התחלפנו בזוגות וטיפסתי עם פוזנר את שלושת הפיצ'ים האחרונים.

באחד הבקרים אני ופוזנר נסענו להביא בגטים וקרואסונים. התזזיתיות והקופצניות שלי חרפנה אותו… העדפתי לטפס רק עם גדי, הרגשתי שאני והוא מרגישים את החוויה באופן דומה הטיפוס קליל, זורם ולא רציני מדי.

ביום למחרת, גדי הלך מהר בדרך למסלול, "אני לא יכול ללכת כל כך לאט" אז רצנו אחריו בירידה. יעקב נקע את הרגל, החליט שלא לטפס וצלע את דרכו חזרה לאוטו. מאותו יום טיפסנו בשלישיה. דווקא ממש זרם ביום הראשון…

ביום השלישי פוזנר לא רצה להצטרף אז אני וגדי טיפסנו רק שנינו, בסוף היום הייתי מותש מרצף ימי הטיפוס. בארוחת הערב גדי הבהיר לי "אתה אמרת שאתה צריך לנוח מטיפוס יום אחד ואני צריך לנוח מחר ממך, אז אני אטפס עם פוזנר ואתה תישאר פה". בסוף ירד גשם אז עשינו טיול באוטו מסביב לאגם ורדון אשר אותו כיניתי בלעג "טיול סבתות". החלטתי שלא אצטרף יותר לכאלה ואני מעדיף לקרוא ספר בקמפ.

רציתי לחוות טיפוס של מסלולים בדירוג שנח לי (וגם לשאר) לטפס באתר הבית, פשוט בתוספת של 200 מטר גובה מעל הקרקע ומחויבות יותר גבוהה. דחפתי את השאר למסלול Ticket danger. הcrux היה הפיץ הראשון ורציתי אני להוביל אותו, להפתעתי עליתי אותו אונסייט, שמחתי והרגשתי נינוח. פוזנר התקשה ולא נהנה מהטיפוס, הוא נראה לי נאבק וכועס, רציתי להציע לו לעצור לרגע להירגע אך לא הצלחתי לתקשר איתו ובחרתי פשוט לשתוק. גדי היה solid.

בסה"כ היינו בסוף הפיץ הראשון וכבר האווירה היתה מתוחה, פוזנר היה מותש וגדי היה מוטרד ועצבני, מה שהפתיע אותי כי הוא ממש חזק. את המסלול סיימנו לקראת אחה"צ והלכנו לשתות בירה. ביום למחרת גם גדי לא רצה לטפס, הוא מתח רצועה באצבע בתחילת המסלול ושמר את זה לעצמו עד סוף המסלול.

.

עם פוזנר מאוד נהניתי לבשל, לשוחח ובמיוחד נהניתי להתחכם לו בוויכוחים, אך החוויה של טיפוס בורדון נתפסה אחרת בעינינו. חשבתי שהוא מתנהל בכבדות וחושש שאני הולך לגרור אותו לעשות משהו מפוקפק ופזיז, לא התאמנו להיות צוות, שנינו הרגשנו כך, אך זה לא נאמר.

במהלך הימים יעקב הפצוע בעיקר קרא ספרים ואכל שוקולד. בערבים הוא השתדל ואף הצליח להצחיק. ניסה לגרום לנו (במיוחד לי) לאהוב את שיר הדיכאון "רק הנשמה יודעת גודל הכאב", שיר שלא ידעתי שיש אנשים אמיתיים שמקשיבים לו…

עברנו את אמצע הטיול והחבר'ה יצאו לטיול סבתות. על אף שרציתי לטפס שמחתי שיש לי זמן לבד לעבד את התחושות, בעבר טיילתי לבד או עם בן אדם אחד לכל היותר והנסיעה בקבוצה של ארבעה היתה מוזרה עבורי, על אף שלא נתקלנו בקושי לקבל החלטות, השהייה ביחד על הסלע יצרה מתיחות.

החלטתי להקליל, ויתרתי על לטפס מסלולים יותר קשים, להתעקש על פרטים ופשוט החלטתי לזרום עם מה שהחברים רוצים וליהנות מחופשה עם חברים המשלבת טיפוס ולא כהזדמנות לדחוף את עצמי עוד…

ביום למחרת עשינו afternoon alpine start, קמנו ב9 והלכנו לטפס ביחד אני, גדי ופוזנר מסלול באורך 250 מטר. האווירה הייתה יותר שטותית וכיפית. בזמן שפוזנר טיפס, אני וגדי דרכנו אחד לשני על הרגליים וניסינו להתנדנד אחד לכיוון השני כדי להפר את שיווי המשקל. פוזנר נפל, היה שקט לרגע ואז המשכנו להשתטות.

ביומיים האחרונים לחופשה, יעקב חזר לטפס, ניצלנו את ההזדמנות להתאוורר ולהחליף קצת צוותים. נהניתי לטפס עם יעקב הוא cool איתו הטיפוס, ההתארגנות והתקשורת היו פשוטים.

העמסנו את הרכב מחדש, הפעם אני הייתי מימין ויעקב משמאל, החור במזרון איפשר להציץ למה שקורה בצד השני של הרכב. לעיתים התבעסתי על הצפיפות ולעתים נהניתי מהרגעים האחרונים של החופשה עם אותה חברים שלפעמים מעצבנים, אך למעשה הם אותם פרטנרים שאני בוחר בקפידה לטפס איתם ובזכותם יצא לי לעשות חוויה מתקנת לVerdon.

Pillar Off wisdom

היום התחיל ב5 בבוקר, העמסנו חמאת בוטנים ונוטלה כמיטב יכולתנו ויצאנו לדרך לכיוון הPillar of wisdom, לאורך הדרך רצו בראשי מחשבות של, גדלנו, עכשיו אנחנו הולכים על הדבר האמיתי, מסלול ארוך ומחייב הסתמכות עמוקה על עצמינו בלבד, למרות שבתכלס המסלול הזה קטן עלינו…

אתה מוכן לזה?

אביחי, תדע שמלמטה אני פחדתי כשטיפסת בrun out הענק הזה, כשטיפסתי זה לא הרגיש לי כמו 4.

שמע היה מפחיד, אתה מוכן לזה? 40 דקות ואנחנו למעלה, בוא נזוז!

יאללה בא נעוף מפה, הבנתי את הרעיון…

עצור שנייה אני עושה לך תמונה של הסוף פה בטרוורס כמו שראיתי את אלעד.

אביחי, יש פה קטע מוזר, אני לא יודע איך לעבור אותו ואין לי עגינות.

תמשיך אוטוטו אנחנו למעלה.

יש!!! (נשימת הקלה…), בא לפה אני פותח תחנה.

אני לא רואה בולטים או פיתונים? לאן זה בכלל הולך? אני ממשיך להתקדם, יש לי רעיון…

יש יותר מדי דראג ויש פה קטע שאולי יוביל אותנו לפסגה, רוצה להוביל אותו? אני שפוך.

אני לא במצב להוביל, אם אתה רוצה להוביל אני איתך, אם לא בא נרד לפלטפורמה הזו.

נגבה את הכרבולת בתחנה, אני אגלוש ראשון ואם היא תחזיק, תרד עליהה גם אתה.

באנה איזה פחד לגלוש על החרא הזה, תאבטח אותי במעבר מעל הנקיק הזה,  אני רוצה לראות אם יש דרך אחרת למעלה.

בטח, רק בוא נמצא איך עפים מכאן.

דיווחים מהשטח

עידו, שומע?

כן, מה קורה אתכם? חיכינו לכם 4 שעות למעלה. הכל בסדר?

כן, אנחנו off route, יש לנו חולצה ארוכה, שמיכות מילוט, 700 מ"ל מים וקצת אוכל, מזהה אותנו?

התחברתם למסלול 66, הוא לא מטופס במיוחד, אתם יכולים לטפס למעלה?

אביחי, רוצה להוביל 5  expoלא מטופס במיוחד? אני לא בעניין. (הפסקה) שומע, אנחנו לא רוצים לטפס במסלול הזה.

אם אתם צריכים עזרה, נבוא לעזור לכם לצאת.

אנחנו בסדר בינתיים, מקווה שנצליח לצאת מפה…

שמע לי, מחר אתם פה בכפר, איתנו או בלעדינו. רק אל תגלשו על המסלול כי זה יסבך אתכם יותר.

 

סיכונים (או קשקושים) מוגזמים…

בא לפה הרבה?

כל פעם שאני מפספס תטרוורס במסלול…

אביחי, בא נבקש מעידו וגדי שיבואו לחלץ אותנו?

נראה לך?! אנחנו נהיה הבדיחה של המחנה.

איך הבאנו את עצמינו למצב הזה…

מחר אנחנו למטה, תאמין לי.

לא יודע, אין לי כח לכלום.

אין ברירה חייבים לעשות את זה. יש מסלול בבית אריה, כבר כמה שבועות אני חולם עליו בלילות, אני חייב לסגור אותו בגלגול הזה.

הזה שמתחיל מגעיל נמשך מגעיל ובסוף צריך למשוך ממש חזק? אתה חייב להתחיל להאמין באיכות… בוא ננסה לראות אם אנחנו יכולים לישון ביחד בנקיק הזה.

יום הולדת שמח!!!

אם נצא מפה, אני בחיים לא חוזר לטפס פה, נמאס לי לקחת סיכונים מוגזמים, עוד לא הספקתי להוציא לעולם את התחפושת "מרן זונה".

לא אמרת שנמאס לך מסיכונים מוגזמים? מחר נדבר על עניין הסיכונים בכפר על בירה.

"מרן זונה" במרכז תל אביב זה סיכון סולידי.

נתארגן לשינה?

אני הכפית הגדולה!

שמע, אתה יותר נמוך, זה לא מסתדר.

כפית גדולה זה עניין של אופי, לא גובה…

ממממ בסדר, אבל בינתיים נוותר על הכפיות?

 רעיון מעולה.

לילה טוב.

 

דיבורים עם עצמי

בוקר בוקר בא, בוקר בוקר בא, בוקר בוקר בא.

מעכשיו אני מסתובב עם אירה ומטייל.

לישון, לישון, לישון.

הוא באמת מתכוון לטפס על החבל הזה? בא לי מסוק…

קר… אני ממש משתפר בלהגן על עצמי מהרוח עם השמיכה הזאת.

איזה מגניב שהקור גורם לשכוח את תחושת הצמא.

לישון, לישון, לישון. התכנית למחר לא רעה…

התכנית הייתה לטפס 10 – 15 מטר על חבל חצי קרוע לתחנה, לגלוש משם, לקוות שלא יתקע החבל ולחזור למסלול. לאביחי נקרעה שמיכת המילוט והוא נכנס לנקיק כדי להתחבא מהרוח. אני התהפכתי על הפלטפורמה צמוד לכפל קרקע וניסיתי להסתתר מהרוח באמצעות שמיכת המילוט. לבסוף הצלחתי לישון כמה שעות במהלך הלילה, אפילו התעוררתי קצת אחרי הזריחה. הוואדי היה אדום, ממש יפה. התחלתי לקפוץ במקום כדי להתחמם, אביחי יצא מהנקיק ואכלנו ארוחת בוקר זוגית, סניקרס ו3 תמרים בתוספת שלוק מים לכל אחד.

בוקר

אין על סניקרס, אפילו יש קצת פירורים מאתמול…

אני מטפס על החבל הזה ואני אשים עגינות בדרך אם אני יוכל.

ווהו, אדיר, אנחנו בחוץ!!

אני לא מוצא את התחנה? מה אתה מציע?

אני לא רואה אותך ואין לי איך לעזור לך מפה. (התכנסות בעצמי והשתתקות).

מצאתי משהו שנראה פה כמו תחנה הרבה ימינה.

אני מגיע אלייך.

בלאגן הגלישה הזו, רוצה בכל זאת לגלוש על המסלול?

יאללה, אנחנו מיובשים לגמרי ואין לנו מים…

אתה בטוח בתחנה הזאת?

וואלה, מאחל לך שבחתונה שלך תהיה כזאת תחנה. 5 גלישות ואנחנו למטה אם לא יתקע החבל…

שקשוקה חצילים

איפה אתם? מה נאבדתם גם בכפר?

שותים מיץ גויאבה ואוכלים צ'יפס…

טוב, תגיעו אנחנו מכינים לכם ארוחה.

תודה עידו, אתה אח.

ד"א גדי זועם. הוא נשרף ברגליים ובבטן, כשחיכינו לכם למעלה.

מה מצבו?

רע עד רע מאוד, בלי קשר לשיזוף. אתה מתכוון להמשיך לטפס פה?

לא יודע, אני חייב יומיים מנוחה קודם.

שקשוקה חצילים ביום המחרת:

אביחי, בא לך אחרי האוכל ללכת לטפס משהו באיזי? מחר רחוק לי מדי בשביל חוויה מתקנת.

וואלה חיכיתי שתציע כבר, מהבוקר אני רומז לך.

איזי, איזי, לא מחייב.

רוצה לחזור מחר לPillar of wisdom?

מה דעתך על בולדרינג?

תכלס נראה לי שווה לשקול לחזור למסלול, לא?

מה דעתך על להישאר פה גם היום?

תחשוב על זה עד הערב?

אוקי סבבה, בערב אני אגיד לך שוב פעם לא.

עם מעיין ואיתי בירידה מהBlack magic

עם טל על הinferno,
טיפסנו יפה אבל נאבדנו בכפר בדרך חזרה.

 

 

שפם ג'ינג'י,פולנים, חומוס, חמוס והשראה

החורף למדתי להתחבר לסבל בחיי, ממש נמנעתי מלחזור לשורשי החינוך הפולני ולדרוש את תנחומי העולם וההכרה העמוקה בכמה קשים הם חיי. אף פעם לא חיפשתי במיוחד לסבול, זה קרה לרב כי משהו לא הצליח כמו שציפיתי או פשוט כי בוקר שבניגוד לצהריים זה זמן ממש גרוע להתעורר.

פעם חשבתי שכשאהיה בזוגיות יציבה, אעבוד בעבודה שאוהב, אטפס ואשתה מספיק בירה הכל יהיה זורם קל ומענג, אך החיים לימדו אותי אחרת, "החיים הם לא זין, הם תמיד קשים" הסבל הוא חלק בלתי נפרד מהקיום שלי.

את החורף חייתי כמו פנסיונר, לפי התפיסה של חלק מהחברים שלי, החברים המטפסים קוראים לזה climbing bumb ואני קורא לזה החיים. הרבה טיפוס, הדרכת טיפוס, לימודים ונגינה. הייתי מוקף בחברים ולעיתים קרובות איחרתי להשכים, יכולתי לעשות כל מה שרציתי ועשיתי כל מה שרציתי. הרב הלך לפי ציפיותיי אך הסבל עדיין היה שם.

ב2013 אחרי format לחיים בטיול טיפוס, כלום לא עניין אותי, איבדתי את החלומות ואולי אפילו קצת את הצורך בריגושים. אז התחלתי את המסע אל עצמי, לא בתשוקה גדולה מדי, אלה יותר בכיוון של למה לא? מקסימום משהו ישתנה פה… היום במבט לאחור זה קצת הרגיש כמו שההוא עם הקרחת מהמטריקס הציע לנימו "אם תיקח את הגלולה הכחולה, הסיפור ייגמר כאן, אתה תתעורר ותאמין במה שאתה רוצה להאמין. אם תיקח את הגלולה האדומה תישאר בארץ הפלאות ואני אראה לך כמה עמוקה מערת הארנב".

בלעתי אותה בשאיפה להיות כבר מאחורי זה, ממש כמו הצניחות החופשיות הראשונות שקפצתי, פשוט לצאת מהמטוס כמה שיותר מהר ולגמור עם ההרגשה המוזרה הזו. רק כך ידעתי אז להיכנס להרפתקה. היום אני מבין שההרפתקה הזאת היא בעצם חיי.

משבילי הסבל תמיד נמנעתי או לפחות חיכיתי שיגמרו כבר אך בכל זאת ניסיתי להבין מה יש בהם אולי אם אני אהיה ער באותם שבילים הם ייעלמו או יתקצרו. התחלתי להתמיד במדיטציה בבקרים, שאלתי את עצמי האם זה הלופ של החיים? סבל->כעס->רעב->עשייה->סיפוק, נתתי לעצמי לשקוע בהרגשה של הסבל וכלום לא עזר הוא אפילו גדל!!! אמנם הסבל הנחה אותי בחיי לבחירת נתיב חדש אך תמיד הייתי שלם יותר עם בחירה שנבעה מכמיהה או אהבה… אולי היה עדיף  מכל ההתמודדות הזאת להמשיך לחלום בהקיץ במקום לפקוח את העיניים ולהכיר ביצריי, במחשבות העיקשות שאני לא מעוניין בהן וברצונות שיש לי?

בסוף נמאס לי לחשוב כל כך הרבה אז גידלתי זקן, כדי להשאיר שפם לפורים (זה לא ממש קשור אבל ממש הייתי מבסוט מהרעיון, להסתובב שבוע עם שפם). כשבחנתי מחדש את דרכי בהרפתקה נזכרתי כי לאורך הדרך נפגשתי עם כמה שדים חדשים אך איתם חזר הרעב, מהסוג שמדליק את האש בעיניים מחדש ועכשיו אני רעב לטפס טוב יותר, למצוא בת זוג חדשה, לצבור ידע בהדרכת טיפוס, לשפר את התקשורת שלי עם אנשים, לנגן, לשלוט בתנועה, לשחרר ולעוף. גם נזכרתי שמי שאני עכשיו, פעם לא האמנתי שאני יכול להיות ואני רוצה לראות לאן עוד אני יכול לקחת את עצמי.

לגבי זה שאין קשר בין הכותרת לבלוג, אז מה?!

ולגבי הסבל? זה הכי טוב שלי בינתיים:

יום רביעי השמח

היעד שבחרתי החורף הוא לטפס את כל המסלולים בדירוג מסוים בעין פארה, אחרי שטיפסתי את המסלול הראשון בתחילת החורף זה הרגיש אפשרי ואפילו פשוט.

פרט לפוזנר שטיפס איתי את משחק הדמעות לא היו לי פרטנרים שחלקו איתי את אותם יעדים, זה הפך את ההתמודדות העונה להרבה יותר אישית.

לאחר שסגרתי את רב היעדים של העונה, קרסתי מעייפות, לא הצלחתי לזוז על הסלע (אף פעם לא התמודדתי עם כל כך הרבה מסלולי RP) אז הגעתי לעין פארה סתם כדי לזוז קצת אך איזה רב פקח הוציא לי את האוויר שנשאר לי בחיפוש בתיק בעקבות הפשע המזעזע שביצעתי "ירידה משביל מסומן" אז לקחתי הפסקה של שבוע להתרענן.

חזרתי למצוק הבית וטיפסתי עם מעיין, דיברנו הרבה וטיפסנו מעט, הייתי עצבני שהסלע חלקלק, בוצי ושאני עולה על אותם מסלולים שכבר טחנתי בעבר וחשבתי לעצמי שאולי שבוע המנוחה לא הספיק לי? להחליף את היעדים לעונה או לעבוד על שריר המוטיבציה ולדבוק ביעדים שהצבתי לעצמי בתחילת העונה?

החלטתי שאני צריך לחדש (חדש חדש חדש), אז טיפסתי עם בתיה בקיר ללא תכניות לאימון, רציתי רק לזוז הרבה על מסלולים חדשים. כבר שכחתי כמה כיף סתם לזוז בלי יעדים, לנסות צעדים חדשים ולהשתולל ובום, קיבלתי בוסט של  אוויר.

בשבת חזרתי לעין פארה בשאיפה לסגור את משחק הדמעות. אחרי שנפלתי כמה פעמים בתחילת המסלול, החלטתי שאני סתם אעבור על הצעדים, כי גם ככה אני לא זוכר איך לטפס את הקרוקס. אובדן הלחץ על סגירת המסלול אפשר לי לסגור אותו בלי לשם לב…

קיבלתי עוד אוויר ואפילו סיבה לבירה שכנראה הייתי שותה גם בלי סיבה. עכשיו האפיפיור (ליד הנזיר והנזירה) הוא הבא בתור והוא דחוף לפני שיהיה חם בצפוני, הוא יותר טכני ויותר קשה והוא כל כך הולך לתת לי בראש.

יום רביעי

5:30

לאחר לילה מועט שינה, אבי צובע את הבית כנסת, מחזק את היסודות ומחליף את הרעפים.

7:30

יוסף בטחיה ואבי מרביצים תפילת בוקר.

שעה 8:30

גדי טיפס עם הקרוקס על הcrack machine שמוביל לתקרה של הבית שלו בפעם השלישית.

מוטיטו סיים חימום בוקר על הקמפוס בורד הביתי ואוכל power breakfast.

מעיין מכינה קילו טחינה (דלילה מדי) חותכת ירקות, מבשלת ביצה וחולמת על הסלמונלה.

פוזנר יוצא באופניים למעבדה שם העכברים מחכים בשלשות לפקודה.

בנדנוד השני של השעון המעורר אני מבין שהיום רביעי, עין פארה על הפרק ואני לא מעכל את תחילתו של יום חדש. כבר התרגלתי לזה שיום רביעי זה יום טיפוס בחוץ? בנדנוד השלישי יוצא במכה מהמיטה החמימה ומנסה להבין לאן היום הזה ייקח אותי…

לאחר מדיטציה קצרה וארוחת בוקר אני יוצא מהבית, את הדרך למצוק הבית אני כבר עושה על אוטומט. יש מצב שאני אגיע לשם בטעות מתישהו שאתכוון לנסוע למקום אחר בכלל…

על הדרך חושב לעצמי, יש בכלל תנאים היום? מה אטפס היום? הפרוייקט של החורף הזה מתחיל להיראות לי גדול עלי… אולי אני צריך להוריד הילוך או לרדת מזה…

11:00

רוני סגרה עוד פרוייקט ומנהלת דיון עם בטחיה על דת ומשמעות החיים.

יונתן עדיין נמרץ, הוא סיים לטפס את המסלול החמישי מתוך 10 להיום.

מוטי עבר על הצעדים של רוסים בחלל, מעביר את הזמן עם המצלמה שלו עד שיגיעו עננים ויהיו תנאים לתת גו על המסלול.

אבישי התעורר מטלפון של ספק ארעי.

צינובר נלחם במתל"ב וחולם על ואדי רם.

אבי ובטחיה אוכלים בפלות לארוחת צהריים.

היי מה נשמע? מי פנוי לתת איזה catch?

אחרי חימום קליל בשעה 12:00 חושב לעצמי, בוקר טוב עין פארה, מה כפת לי, לתת go על הסלמונלה להתעורר עוד קצת.

שעה 13:00

קפה נוסף באוויר משנה את נושא השיחה מ"יצא לך לקבל פעם סטירה מבחורה" ל "מה עדיף חברה מטפסת או לא?"

רוני והתל אביבים יוצאים הביתה.

בוזי מתעורר מהשנ"ץ בבהלה מעוד חלום על דעא"ש.

בעקבות ריב עם ספק, אבישי פותח event בפייסבוק "מתפננים ונותנים בראש בקלימנוס, אחרי המהומה של ליל הסדר".

מושניק מתעורר מלילה קשה ומתארגן לשיעור שלפני הקיר.

דודי חוזר מביה"ס ומתרגל חילוץ בטרוורס.

עכבר ברח מהמעבדה של פוזנר כדי לבלות את שארית חייו בבריחה מחתולי האוניברסיטה, כל השאר העכברים קיבלו זריקה שגורמת לניצול של 90% מהמוח, מה שהפך אותם ליותר חכמים מהחתול הממוצע.

אני מתגרזן על הצעדים הראשונים בסלמונלה ויורד, לא הולך היום… מחליט בכל זאת לטפס על האפיפיור, לפחות אני אכיר את הצעדים.

גדי עלה על האפיפיור (נראה שגם הוא צמא לחידוש) הוא עבר את האפרואץ' למסלול, טרוורס קל ומוזר, אחרי צעד שלא זרם לו, נפל והחליט לרדת מהמסלול. אם גדי התקשה אז הלך עלי והוא אפילו עם נעלי טיפוס ולא קרוקס…

כמעט ושכחתי לקחת איתי ראנרים למסלול, על הדרך אמרתי לגדי שנראה לי בכלל שאני צריך מיילון כי לא נראה לי שאני אצליח את כל הצעדים בפעם הראשונה אז גדי עודד אותי פשוט להשאיר את הראנרים על המסלול אם צריך.

התחלתי לטפס לחוץ מהלא נודע, מתקדם בצעדים קטנים, יציב, לא יציב מסדיר נשימה, מביט מעלה, מנסה להבין את כיוון התנועה. לאחר צעד לא יציב נלחצתי וכמעט תפסתי את הראנר, לקחתי נשימה הרגשתי לא יציב והחלטתי בכל זאת להקליפ, הסדרתי נשימה נרגעתי והמשכתי לזוז עד שהגעתי לno hand rest שם הבנתי ששאר המסלול לא קשה ויש לי את היכולת לטפס אם אני רק נשאר רגוע ומרוכז (כשאני לחוץ אני מאבד ריכוז ועושה מהלכים של הכל או כלום), הגעתי לסוף, שאגתי והורדתי את הראנרים מהמסלול. וואו, ההרגשה מדהימה, נראה שיש לי עוד הרבה ללמוד על גבולות היכולת שלי.

15:30

חזרנו חזרה למרכז הסקטור לאכול ארוחת צהריים, ברקע התנהלה שיחה קולחת בנושא "איך אתה מבהיר לחברה שלך שיום שבת הוא קודש טיפוס ואתה באמת מחבב את המשפחה שלה". מוטי עולה על המסלול שוב, נהיה כל כך שקט כשהוא עולה, הוא נראה כ"כ יציב שזה גורם למסלול להיראות קל, אך מבט קל בפנים שלו בזמן שהוא עולה מספיק כדי להבין כמה קשה לו המסלול הזה. נפילה, צרחה ואיכשהו עד הערב הוא מתמלא במוטיבציה להתאמן בקיר כדי להגיע לביצוע טוב יותר בפעם הבאה.

16:07

לאחר שעברתי את הש"ג ללא קנס על איחור נאנחתי אנחת רווחה וחשבתי לעצמי בשבת אחזור שוב למצוק הבית רק שאז המקום יראה כמו אוטוסטרדה של מטפסים.

17:00

שותה עם מוטי קפה ומנהל שיחה על "טיפוס במקום קריירה, האם אלו חיים משמעותיים?"

הסיפור מבוסס על העקרון: "אל תתן לאמת להרוס סיפור טוב"

צלם: מוטיטו

השראה

הלא נודע של 2015 קורא לי, יותר חזק ומאושר מהשנה שעברה, מוכן לקבל באהבה את המתנות ולהתמודד באומץ עם האתגרים שתביא איתה השנה הקרובה וללמוד עוד הרבה…

ב2014 החלטתי שאני רוצה לחיות את החיים אחרת ממה שהיו עד עכשיו והגיע הזמן להשתנות במקום לנסות לשנות. בשנה זו ספגתי השראה מרבים וטובים המקיפים אותי, אשר חלקו איתי את אשר עברו, העיזו והצליחו או נכשלו והמשיכו להתעקש!!!

קיבלתי השראה, מצפייה באנשים מטפסים על הקצה.

טיפסתי את המסלולים הכי קשים שטיפסתי עד כה.

בעקבות חבר שגרר אותי לנגן איתו בסטודיו, חזרתי לנגן בתופים.

החלפתי 3 עבודות, עברתי 2 דירות ופרשתי משני תארים.

איחרתי לפחות 50 פעמים.

אמרתי בקול לפחות 50 הערות ציניות לא מועילות.

התחלתי ללמוד להכיר ולהתמודד עם הרגשות שלי.

ברחתי לתאילנד כי לא יכולתי להתמודד עם הרגשות שלי.

הרשתי לעצמי להתאהב ולתת הכל.

ספגתי מאווירת הפתיחות בפסטיבל המידברן והסתובבתי ערום במדבר.

פגשתי אנשים, המעיזים לקחת את עצמם לקצה הפחד בטיפוס (בריטים וזה…)

נפלתי על אבני עיגון שאני הנחתי, בביטחון מלא שהם יחזיקו.

.הרשתי לעצמי להיות חשוף

התחלתי דיאלוג פנימי, לאן אני באמת רוצה ללכת.

הרשתי לעצמי לצאת מבלאנס ולהישבר ואף למדתי לבטא כעס ועצב במקום להדחיק.

התחלתי לשתף בחיי את אמי.

הרמתי את עצמי אחרי שנשברתי, העמקתי את הבלאנס בחיי ויצאתי מחוזק.

בחרתי להתמקצע בהדרכת טיפוס ולהתחייב לתהליך הלמידה לשנתיים הקרובות.

שתיתי 500 כוסות אספרסו לפחות.

התחייבתי לחיות את החיים שלי ולעשות מה שאני רוצה.

2014 הייתה שנה משמעותית עבורי ללא ספק, אך כשאני עושה zoom out מהחיים שלי לעולם, כל מה שעברתי נראה כ"כ קטן וזניח. אך גם נפנוף כנפו של פרפר יכול לחולל סופת הוריקן…

שיר של Muse עורר אצלי השראה לכתוב את הבלוג הזה.

אומץ לחיות

יום ראשון, הריב הקבוע, אני לא מבין מה היא רוצה ממני… היא אומרת שהקשר מוריד אותה למטה. אני קם מהמיטה, עושה תנועות של עוזב, היא  עוצרת אותי ואנחנו מחליטים על  שבוע הפסקה, אני חושב לעצמי, הגיע הזמן שתיסגר כבר על עצמה…

לפני שנה כ"כ התרגשתי לקראת ההופעה של Muse, הלהקה האהובה עלי, התרכזתי בלמה השמש לא שוקעת כבר, כי הופעה הרבה יותר מגניבה כשיש חושך, חשבתי מה אני עושה אחרי ההופעה? רציתי לזרום עם ההיא שלא ידעתי את שמה אפילו ופספסתי את ההופעה…

בשנה האחרונה של התואר עזבתי את ירושלים, לא יכולתי לשאת יותר את העיר הזו. "אני בחיים לא חוזר לירושלים, בתל אביב יהיה פיצוץ, זו העיר בשבילי". ירושלים היתה כ"כ רחוקה ממה שרציתי שתהיה בשבילי, אך לא באמת הייתי בירושלים ולמעשה חלמתי בהקיץ על מה אני רוצה שהעיר תהיה בשבילי. תל אביב גם לא התאימה את עצמה לפנטזיה שלי…

איטליה הרגישה עבורי נקודת מבחן, אבן דרך, כאן המתולתלת תחליט אם היא איתי עד הסוף או לא. הטיול היה כיף וממש זרם. אפילו גררתי אותה בטעות להרפתקה, נכנסנו להליכה בלילה קפוא בשביל לא מסומן, עם מפה מצ'וקמקת ופנס אחד לשנינו. הובלתי ולהפתעתי היא  התמסרה.

כבשתי את ליבה של המתולתלת, אהבתי האירה את ליבה, היא הייתה שלי ואהבתנו הייתה בשיאה אך עם זאת איבדתי את הבלאנס בחיי, את עצמי, הייתי מאופק, חיכיתי בציפייה להתמסרות ממנה וחוויתי בעוצמה פחד מלאבד אותה. אופורית הטיול באיטליה נתנה הרגשה כאילו אנחנו על דרך המלך,  הייתי שיכור מהתאהבות וחלמתי בהקיץ . היא קיוותה שעם הזמן הספקות שלה יעלמו . אך לא כך היה והיא קיבלה החלטה להיפרד, ההחלטה הפגישה אותי עם המציאות והתרסקתי…

עד לא מזמן הייתי צריך תנודות מאוד גדולות בחיים כדי שאוכל להרגיש חי ולהתמודד עם החיים, לקפוץ ממטוס, להתאהב במישהי שלא רוצה אותי, לטייל לבד רחוק מהבית או סתם לברוח לסיכונים מיותרים לגופי ולנפשי.

אך עייפתי מלברוח ולהדחיק והפעם בחרתי בחודש מאתגר של התנזרות ממספר דברים שהייתי או שאני עדיין מכור אליהם בחיים (קפה, אלכוהול, סוכר, אוכל מהחי, הפלייליסט שלי, מיוז, סקס, המתולתלת ועוד…), חזרתי לבייסיק כדי להתמודד עם כאב הפרידה באמת וללמוד להכיר ברגשות שלי בצורה עמוקה יותר.

קהילת המטפסים הירושלמית והחברים הקרובים תמכו בי וליוו אותי לאורך הפרידה, העיסוק בהדרכת טיפוס חיזק אותי והעשיר את עולמי. הרגיש לי טבעי לבחור לחזור לירושלים (עמינדב, מספיק ירושלים בשבילי) כדי לבנות את עצמי מחדש.

למדתי כי חלומות ויעדים הם המצפן שלי לחיים על אף שלא מובטח לי שיתגשמו וגם אם יתגשמו לא מובטח שיעשו אותי מאושר. לא פגשתי מישהו שהגשים את חלומותיו והגיע לנחלה. בסוף כל פסגה יש התרגשות וכיף אדיר, הרגשת ניצחון, צינון ההתרגשות והבנה כי העולם ימשיך לנהוג כהרגלו ביום שלאחר ההגשמה… האם אני יכול ביום אחרי ההגשמה לקום מלא באנרגיה לתת בראש?

במבט לאחור מאז שעזבתי את תל אביב והעבודה במערכות מידע, החיים מרגישים לי שונה, שינוי הפך לשגרת חיי החל מחברי הקרובים, הקהילה המקומית, החברים הקרובים, עבודה וכל דבר שניסיתי להיאחז בו כנקודת יציבות בחיי נפל לי בין הידיים… האם זה באמת קרה וקיבלתי את החכמה להכיר בחוסר היציבות בחיים? האם אני הדבר היציב היחידי בחיי? האם עד עכשיו חלמתי בהקיץ במקום לחיות?!

חוויתי, נכוויתי, התרסקתי וגדלתי מספיק כדי לזכות בחכמה ולענות לעצמי על השאלות. עכשיו השאלה האמיתית היא האם יש בי את האומץ והאהבה להפסיק לחלום בהקיץ ולהתחיל לחיות? לשם את הרצונות והחלומות שלי במרכז? לוותר על אמונות שמרחיקות אותי מהחלומות שלי? לשחרר את אהבתי למתולתלת? להרפות את האחיזה, לזרום ואולי הפעם לחיות בירושלים באמת?